יוסי ברנע
הוועד להצלה לאומית של ישראל

תגובה למאמר של דימטרי שומסקי מיום 27.11.14 בעיתון הארץ

דימטרי שומסקי מצדד בבניית קומת לאום אזרחי ישראלי כקומת–על זה הקיים. אולם משמעות קומה זו אינה עולה בקנה אחד עם מאמרו "הוועד להצלה לאומית של ישראל" (הארץ מיום 27.11.14). את מאמרו הוא פותח בציון העובדה הידועה שהציונות המדינית שיקפה עמדות של מיעוט בעם היהודי. אך הגם זאת, תביעתה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של "הנרדף שבעמים- הייתה תביעה צודקת מאין כמותה".

הוא משווה את המיעוט הצודק הזה למיעוט הצודק של מתנגדי הכיבוש וההתנחלויות. אזי הוא מציג את השאלה: "כיצד יכול המיעוט לקדם את מטרותיו הצודקות, על אפו וחמתו של הרוב הטועה?". מה מציע ד״ר שומסקי? "על כל הגופים והיחידים ידועי השם בישראל ובקרב התפוצה היהודית, המכירים בנזק של המשך הקולוניאליזם הישראלי לאינטרסים הלאומיים של העם היהודי, להתארגן במסגרת בינלאומית מואחדת, שתקרא לעצמה בשם "הוועד להצלה הלאומית של ישראל".

אין מדובר בהצעה מופשטת אלא בתוכנית פעולה ממשית: "הוועד יבחר הנהגה באורח דמוקרטי ויפעיל מאמצים דיפלומטיים בזירה הבינלאומית, בדרישה להניע את ישראל לשים קץ לשליטתה על העם הפלשתיני. אם אין ברירה, אפשר להשתמש בסנקציות בינלאומיות כדוגמת אלו שהוטלו בשעתן על הרפובליקה הדרום אפריקנית".

אולם הצעה זו שהגיונה ברור, לוקה בנקודה מרכזית. אין זו חזית רק לאומית אלא יהודית. היא פונה ליהודים באשר הם, גם כאלו שאינם ישראלים ואין להם שום מחויבות או קשר אליה, שהרי מדובר ב"כל הגופים והיחידים ידועי השם בישראל ובקרב התפוצה היהודית".

מדוע שיהודי ארצות הברית יקבעו לנו? האם באמת רואה שומסקי את ישראל כפי שביקר אותה בני פלד: המשמר הקדמי הקולוניאליסטי של העם היהודי?!

אין מקום לשתף את יהודי התפוצות פוליטית בישראל. הם אינם אזרחי ישראל ואיננו בית מקלט עבורם, ואין עלינו להיות חיל חלוץ, למי שלא יגיע לכאן. רק לאזרחנו אנו מחויבים פוליטית.

12.12.2014 | 13:50
יוסי ברנע
תגובה למאמרה של יולי תמיר "חשיבותה של עמימות" ("הארץ" מיום 24.11.14)

יולי תמיר החתומה על המאמר כמי שהייתה שרת החינוך מטעם מפלגת העבודה, הינה גם פרופסור למחשבה פוליטית, שאת הדוקטורט שלה על לאומיות ליברלית עשתה אצל סר ישעיהו ברלין.

בתחילת מאמרה היא מציינת שהחוקה האמריקאית (המהווה את הבסיסי הערכי לדמוקרטיה האמריקאית) נתונה במילות הפתיחה שלה: "we the people of the united states of America" למרחב פרשנויות, והמונח people "מכיל בעת ובעונה אחת את הפרט ואת הקולקטיב".

היה מצופה מפרופסור למחשבה פוליטית, שתסיק מכך שאין סתירה בין לאומיות הפרט לקולקטיב באשר האחרון הינו אוסף של אנדבידואליים, כפי שמתקיים בלאומיות ליברלית. לאומיות זו אינה קיימת ואינה מוכרת בישראל. זו בעיית יסוד של מדינת ישראל. בניגוד ללאומיות זו, בישראל קיימת לאומיות המבוססת על דת ואתניות הנסבה סביב מדומיין מיתולוגי בשם "העם היהודי". חלק ממנו הם אזרחים בישראל וכמחצית ממנו הם אזרחי מדינות אחרות בהן הם רואים מולדתם. לעומת זאת חלק מאזרחי ישראל אינם חלק מלאום המדינה וגם אינם יכולים להיות, אלא רק תוך המרת דתם, מה שהוא כמובן סותר כל תפיסה ליברלית.

במקום לדרוש את ההכרה באזרחות הישראלית כלאומיות ישראלית, כותבת תמיר כפוליטיקאית ולא כפרופ' למחשבה פוליטית, שחוק הלאום "מנסה לקבוע את מה שלא ניתן לקבע, מעודד מחלוקות ומחייב דיון בנושאים שהשתיקה יפה להם". האם מדובר בסוגיה של ביטחון לאומי? מדוע יש "נושאים שהשתיקה יפה להם"? מהם?

תמיר שכתבה על הלאומיות הליברלית, כפוליטיקאית שמרנית היא כותבת כלהלן: "העמדת אופייה היהודי של המדינה לפני אופייה הדמוקרטי מערערת איזון עדין שנשמר לאורך שנים, שבו השכילה ישראל שלא להתחייב לסדר קדימויות ברור. דבר זה אפשר לחוקים כמו חוק השבות, שבו הלאום בא לפני הערכים הדמוקרטיים, להתקיים לצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו הערכים הליברלים דמוקרטיים באים לפני הערכים הלאומיים. ההחלטה שלא לחדד את המתח בין שתי הגישות אפשרה לישראל להמשיך להשתייך לעולם הדמוקרטי, שיש בו מקום להעדפה מבנית ללאום מסוים, אבל כזו המעוגנת ב"תנאי הקבלה" למדינה ולא במעמדם של האזרחים בה".

לקראת סוף מאמרה מפליגה תמיר למחוזות דמיוניים בכתבה כלהלן: "חוק הלאום, אם יעבור, יהפוך את ישראל ממדינה דמוקרטית שהוקמה על בסיס של תפישה לאומית אוניברסלית, לדמוקרטיה אתנית המבססת את קיומה על זכויות היתר של העם השולט". לאומיות על בסיס תפיסה אוניברסאלית? על מה מבוססת טענה חסרת שחר זו? ראשית, אי אפשר להחיל את ההגדרה העצמית ולטעון שישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, כי העם היהודי אינו לאום. הרי כיום בעידן של חופש הגירה מארצות המוצא, בכל זאת מחצית מהיהודים אינם אזרחי ישראל. שנית, היהדות בין היא דת ובין היא אתניות, איננה בסיס לתפיסה אוניברסאלית. ושלישית, בישראל עצמה המעמד האזרחי נקבע על פי קטגוריית "הלאום" (לעיתים מדובר במילאט, לעיתים בלאום ולעיתים בקטגוריה המעידה על קושי בסיווג בלאום היהודי), ואין ישראל מדינה של אזרחים שלהם אזרחות שווה ומלאה. רק אם הייתה מוחלת הלאומיות הליברלית שבה התמחתה פרופ' תמיר, ניתן היה לרשום שישראל הוקמה על בסיס "תפישה לאומית אוניברסלית".

עד כמה רחוקה ישראל מלאומיות ליברלית – אזרחית ניתן ללמוד מהמשך טענת תמיר המייחסת למציאות כיום כתר ושמו "איזון", שהוא פיקציה שעדין מחזיקה מעמד (דומה שלא לאורך זמן) – "השינוי הזה (של הצעת חוק הלאום-י.ב.), שהוא לכאורה מינורי, ממצב עמום שבו נשמר יזון בין האופי האתני והדמוקרטי של המדינה, למצב לא עמום שבו השיקול הלאומי מתחזק, מפחית את היכולת הדמוקרטית להתמודד עם המתחים החברתיים בכלים פוליטיים". אם פרופסור תמיר מכירה עוד מדינות דמוקרטיות אתניות או אתנוקרטיות המצליחות לאזן בין האתניות לבין הדמוקרטיה שלהן? ושנית, מהם הכלים הפוליטיים שעימם מתמודדים במתחים?: חוקי התאזרחות שונים ליהודים וללא יהודים? תקצוב מפלה בין מגזרים? איסורי מגורים על אדמות קק״ל?

מצער מאוד שמי שהייתה גם שרת החינוך וגם הינה פרופ' לפילוסופיה פוליטית, טרם הפנימה שישראל איננה מדינת לאום ליברלית או אזרחית, ואיננה דמוקרטיה ליברלית. עובדות אלו אכן חותרות תחת יסודות קיומה של המדינה כמדינת לאום דמוקרטית.

12.12.2014 | 13:42
עוזי אורנן
קריאת כן למדינה ישראלית

כזכור, כאשר פרסמו העיתונים בארץ את החלטת מועצת הביטחון, אשר הייתה באנגלית, הכותרת מעל הידיעה הייתה מדינה עברית!

אבל בהוראה ממשלתית מפורשת שינתה העיתונות את השם הטבעי הזה שהיה נישא בפי כול בארץ, בשיחות לעניין ובהפגנות המוניות, והחליפה את הביטוי הזה ב"מדינה יהודית".

וכעת בא החוק הנוראי הזה, שיכול היה לצוץ רק על יסוד החלפת שם המדינה הנכספת שלנו, חוק המיוסד על רמאות והולכת שולל – קודם כול אותנו, אבל בו בזמן הוא מיוסד גם על הפקרת היהודים בארצותיהם לתעמולה אנטישמית ושנאה ליהודים הבוגדים שאינם נאמנים למדינותיהם, כי יש להם בעצם עוד טריטוריה זרה ורחוקה בארץ נידחת, בלי שהממשלה של הארץ המייסדת את החוק הזה היא ממשלה של יהודי העולם, ומעולם לא קיבלה מהיהודים ייפוי כוח להכרזה כזאת.

החוק על הלאום היהודי יכול היה להיוולד רק על מצע הסתגלות לשם "יהודית" שהאו״ם כינה בו את אחת המדינות העומדות לקום בארץ המריבה פלשתינה (א״י), על שם הכינוי המקובל לקבוצה הלוחמת למען עצמאותה וידועה בשם "יהודים" כלפי חוץ. מה פלא שאיש אינו יכול לסלק את התביעה של מירי רגב שחברי הכנסת יישבעו אמונים "למדינה היהודית" ולא "למדינת ישראל"...

הציבור שלנו הוא ציבור ישראלי, בשמו אנחנו מדברים ואת טובתו אנחנו מבקשים, הוא איננו מורכב רק מ"יהודים"! חלק גדול מן הציבור כלל אינו יהודים, וחלק אינו מוכר כ"יהודים", גם אם יש בהם כאלה שהיו רוצים שיכירו בהם בתור "יהודים". זאת אפנה חולפה, ואין בה ממש. בחינה פשוטה: האם מישהו מהקהל הזה – וגם מרוב הציבור שהרבנות מכירה בו כ"יהודי" – מוכן להילחם למען חוקי אפליה יהודיים שנהפכו לחוקים ישראליים? האם נבחרינו הצביעו אי פעם על הפליית נשים? על קניית אישה בנישואים? על שליטת נותן ה"גט" בקניינו? על "חוק הממזר"? על מינוי רבנים נושאי תורת גזע לתפקיד רשמי של מנהיגי העם ומדריכיו הרוחניים?

נוכח מאורעות הימים האלה – אני רוצה להציע לצאת בקריאה ברורה נגד התחפושת של מדינה המוחזקת למעשה על ידי גוף בינלאומי של ארגונים ובעלי הון יהודיים, המספקים את הכספים במישרין ובעקיפין לשליטת ממשלות ישראל לדורותיהן.

לצאת היום בקריאת מרד ללא חת וללא נסיגה:

לא
למדינה יהודית

כן
למדינה ישראלית

12.12.2014 | 13:30
יוסי ברנע
מדינה יהודית ודמוקרטית לפי עמיר פוקס (הארץ מיום 19.11.14)

ד״ר עמיר פוקס מתנגד להצעת חוק הלאום באשר הינה "חותרת תחת ההגדרה הנוכחית של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית", ו"עלולה לערער את יסודות המשפט החוקתי ואת ההגנה על זכויות האדם". הוא מוצא את הפגם בהצעה בכך שהיא "נועדה לחזק את הערך של "יהודיות" המדינה, על חשבון הערך הדמוקרטי, והיא משדרת הדרה ואפליה ממוסדת". לטענתו, המהלך הזה לא רק פסול אלא גם מיותר באשר הטענה שאין עיגון חוקי להיות המדינה מדינה יהודית, שגוייה. שני חוקי יסוד משנת 1992 (חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) מציינים במפורש כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית". בנוסף הוא מציין "חוקים חשובים מעגנים ממילא את זהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית: חוק השבות, חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, חוקים העוסקים בשבת, בסוכנות היהודית, וחוקים רבים אחרים. זר לו נקלע לכאן היה מבין היטב, שהגיע למדינת לאום יהודית".

אז מה מציע ד״ר פוקס? כיצד לעגן את היות המדינה כ "מדינת הלאום היהודי ברמה החוקתית"? כאן מגיעה תשובתו המנרמלת את ישראל כמדינת לאום דמוקרטית: "בפסקת המבוא לחוקה, שם מוגדרת זהות המדינה, אך שם, באותה נשימה, מובטח שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, כולל המיעוטים החיים בקרבה". אולם במדינות דמוקרטיות מקובלת לאומיות אזרחית (לא כולן באותה רמת עומק). כך למשל בחוקה האירית נכתב במבוא "We the people of Ireland". אפילו במדינה קומוניסטית לשעבר כמו בולגריה נכתב בסעיף מס' 6, ש"כל האזרחים יהיו שווים בפני החוק". בפולין מוגדרת האומה הפולנית כ"כל האזרחים של הרפובליקה" (יש לא מעט מאמרים על הדמיון הלאומי בין הציונות לפולין שבין שתי מלחמות העולם. ומה לגבי פולין של היום?). והמודל הרפובליקאי המובהק של צרפת שקבעה בחוקתה (בסעיף הריבונות) את היותה "רפובליקה חילונית לא נחלקת, חילונית, ודמוקרטית".

פוקס כפרגמטיס, ממשיך וכותב "אם נראה שאין סיכוי להגיע לחוקה מוסכמת, הכוללת מגילת זכויות אדם שלמה בעתיד הקרוב, יש דרך למהלך חלקי, המעגן את היות המדינה מדינת לאום יהודית ואת עקרון שוויון הזכויות למיעוטים. אפשר לחוקק חוק יסוד: מגילת העצמאות – מבוא לחוקה. מגילת העצמאות, אף על פי שאינה בנויה כטקסט שנועד לשמש חוק או חוקה, יכולה בהחלט להיות מבוא לחוקה, שעל פי עקרונותיה תפורש החוקה בעתיד". הרציונל לכך "שכן מגילת העצמאות כוללת הצהרות ברורות על היות המדינה הבית הלאומי של העם יהודי ועל זכותו ההיסטורית להגדרה עצמאית. מגילת העצמאות גם מתחייבת בבירור, כי המדינה תבטיח "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת מצפון, לשון וחינוך....ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אולם בניגוד למה שמבין עמיר פוקס ממגילת העצמאות, החלק התחוקתיי שלה (לא המבוא ההצהרתי), אינו נסב על דמוקרטיה עבור העם היהודי, אלא על דמוקרטיה אזרחית, כלומר מדינת כל אזרחיה.

לפי תכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 הכילה המדינה "היהודית" 45% ערבים, מה שהופך אותה בהכרח לדמוקרטיה דו לאומית אזרחית, או למדינת לאום אזרחית (המורכבת משתי קהילות). הדברים עולים מפורשות מהכתוב בהכרזת העצמאות: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". אזרחות מלאה ושווה אינה מאפשרת מדינה יהודית, כמדינת העם או הלאום היהודי. לכן גם לא ברור כיצד מנוסח זה ניתן לדבר על מעמד ל"סוכנות היהודית" בארץ, או חוקי התאזרחות שונים לאזרחים.

המצטטים את הכרזת העצמאות תוך דגש על מספר הפעמים שבו מופיע המושג "העם היהודי" שוכחים שיש להבחין בין המבוא לבין התוכן הפרוגרמטי: "אנו קובעים....שאיפת הדורות לגאולת ישראל" . ומה לגבי החובה לחבר חוקה "שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ- 1 באוקטובר 1948"? גם עמיר פוקס מתעלם מכך שהאסיפה המכוננת בגדה בתפקידה והפכה עצמה לפרלמנט היא כנסת ישראל. הפרגמטיזם של פשרת הררי מאפשר עד היום את אי היותה של ישראל מדינת חוק(ה) דמוקרטית.

לכתבה ב'הארץ': חוק הלאום רע ליהודים / עמיר פוקס
30.11.2014 | 20:30

הודעה לעתונות28 בנובמבר 2014


"אני ישראלי" מגנה בחריפות את הצעת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
הצעת חוק הלאום חותרת תחת יסודות קיומה של ישראל על פי החוק הבינלאומי

"אני ישראלי", עמותה הנאבקת מאז היווסדה למען לאום ישראלי משותף לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, מביעה בזאת שאט נפש נוכח ניסיונה של ממשלת ישראל לחוקק חוק יסוד האמור לבטל למעשה את מגילת העצמאות ולתת גושפנקה חוקתית למדינת הלכה, שבה רק ל"עם היהודי" תהיה הזכות הייחודית להגדיר את עקרונות היסוד לפיהם תתנהל מדינת ישראל.

בכך חותרת ממשלת ישראל תחת יסודות קיומה על פי המשפט הבינלאומי. החלטת 181 של האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947 העניקה את הזכות להגדרה עצמית לכלל תושבי המדינה. ישראל כיבדה בעת כינונה את ההחלטה, כאשר נתנה ב־1949 את הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות לאסיפה המכוננת לכל תושבי השטח בו חל המשפט הישראלי.

החוק המוצע קובר גם סופית את ההתחייבות של ישראל במגילת העצמאות כלפי "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" להיות שותפים בבניין המדינה על יסוד "אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". אמנם התחייבות זאת לא מומשה מעולם וראש ממשלה אשר ניסה לראשונה ליישם אותה – נרצח. אולם המדינה מעולם לא התכחשה בגלוי להתחייבות האמורה. עכשיו באה הצעת חוק מגונה זאת ומוחקת אותה כליל, כאילו באה להשלים את הרצח המתועב של ראש ממשלה, שלא היה לו "רוב יהודי" והסתמך על "תמיכת חברי הכנסת הערבים".

אין בחוק המוצע הגדרה של "עם יהודי" ולכן יש לפנות לחוק השבות בו מוגדר "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת, כלומר הגדרה של שייכות אתנו–דתית מובהקת. אך התפיסה התיאוקרטית שבהצעה לא עוצרת כאן, אלא מכינה את הקרקע ל"מדינת הלכה". מוצע, כי "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל". ומי אם לא הרבנים יהיו הפרשנים ומורי הדרך של מחוקקים ושופטים? שהרי הם המוסמכים ב"משפט העברי", תואר שניתן להלכה היהודית על מנת להשתלב ולהשתלט על תנועת התחייה העברית שבתחילת המאה ה־20. ראוי לזכור, כי "המשפט העברי" כולל הפליות ואי שוויון גם בין היהודים לבין עצמם וההפליה בין גבר לאשה היא רק אחת מהן.

בשעה זו של הסתלקות המאורות קוראת "אני ישראלי" להתנגד בכל האמצעים העומדים לרשותנו לניסיון זה להפוך את ישראל, ללא בושה ולאור היום, לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה המעוגנות בחוק יסוד שיחליף את מגילת העצמאות.

28 בנובמבר, 2014

עוזי אורנן
יו״ר עמותת
"אני ישראלי"
יוסי ברנע
מזכיר העמותה
"אני ישראלי"

לפרטים נוספים וראיונות אפשר לפנות אל:
יו״ר העמותה פרופ'. עוזי אורנן, טל. 04-9930784 או 054-3325-054
מזכיר העמותה יוסי ברנע טל. 054-5711921
עורכת הדין יואלה הר־שפי, טל. 03-6444792 או 052-881-4447
עורך הדין יוסף בן משה, טל. 058-5458524

הודעה לעתונות9 בנובמבר 2014


עמותת אני ישראלי: מותו של ח׳יר א־דין חמדאן הוא חוליה מזעזעת נוספת במציאות של אפליה, קיפוח ודיכוי האוכלוסיה הערבית ווהסתה פרועה של השלטונות

עמותת "אני ישראלי" שהוקמה על מנת להיאבק למען לאום ישראלי משותף לכל אזרחי המדינה בלי הבדל דת, גזע ומין מגנה בחריפות את המתתו של ח׳יר א־דין חמדאן בכפר כנא, שאירעה בלילה שבין יום שישי ושבת.

בסרטון שהופץ בצבור רואים בבירור שלא נשקפה כל סכנה לחייהם של השוטרים ושח׳יר א־דין חמדאן נורה בגבו כאשר היה במנוסה. גם לאחר פציעתו האנושה הוא לא קיבל טיפול רפואי אלא נגרר על הכביש לניידת.

מותו של ח׳יר א־דין חמדאן הוא חוליה מזעזעת נוספת במציאות של אפליה, קיפוח ודיכוי מתמשכים כנגד האוכלוסייה הערבית והסתה פרועה נגדה שמנהלים ראש הממשלה, שרים ואישים בולטים בכל מערכות השלטון.

"אני ישראלי" דורשת לחקור מיידית את מותו של ח׳יר א־דין חמדאן, להוכיח שחיי אזרחים אינם הפקר, ולהעמיד לדין את המעורבים במותו.

מי שמעוניין באלימות ומצית אותה הם אלה המבקשים לממש את חזונם הנפשע של "ארץ ישראל נקייה מערבים" אפילו במחיר חיסולה של מדינת ישראל. "אני ישראלי" קוראת לכל הישראלים, הרוצים לחיות במדינה שפויה, לשלב כוחות במאבק משותף לחיסול משטר ההפרדה, האפליה והשיסוי.

קניות בחנויות מוחרמות– נגד החרם הגזעני

בימים אלו של הקצנה חברתית, גילויי שנאה, גזענות ואלימות חשוב שנזכור שכולנו חפצים לחיות במדינה דמוקרטית כאזרחים שווים וחופשיים.

ישראל היא מדינה של כולנו והחברה בה צריכה להכיל את כלל הישראלים בלי הבדל גזע, דת ומין כפי שמתחייב על פי מגילת העצמאות.

אנו פונים לכל האזרחים להשתתף בצוותא ביום "אחווה ישראלית" נגד הקריאות להחרים עסקים של אזרחים ישראלים ערבים.
ביום שיוחלט עליו, ניסע לערוך קניות בבתי עסק וחנויות ביישובים שעסקיהם נפגעו מהחרם. יהיה זה איתות ברור למחרימים ש"אינם רוצים להתערב בגויים" שלגזענות ולאפרטהייד לא תהיה תקומה במדינה והמגמות הבדליות לא יצליחו לשבור את הדמוקרטיה והשוויון בישראל.

בברכה

עוזי אורנן
יו״ר עמותת
"אני ישראלי"
יוסי ברנע
מזכיר העמותה
"אני ישראלי"

במדינת ישראל שורר משטר של אפליות. אזרחים מקבלים זכויות ונמנעות מהם זכויות על פי היותם יהודים או לא־יהודים, על פי מקומם בתוך העדה הדתית ועל פי מסיבות לידתם הקובעות השתייכות לעדה זו או זו. אכן משרד הפנים שוקד לשייך כל אזרח לאחת מן העדות הדתיות. חוקים נפרדים הרי כבר נחקקו לגבי המעמד האישי, וכל אזרח – אפילו אם אינו מסכים שהממשלה תחליט שהוא "שייך" לאיזו עדה דתית – חייב לפנות אל מוסדות העדה "שלו" כדי להתחתן או להתגרש. לא זו בלבד. אם אתה משויך לעדה היהודית, למשל, הרי הרבנים (החיים על חשבוננו) יאמרו לך מה לאכול, ישביתו את התחבורה שלך בשבתות ויאסרו עליך או "ירשו" לך להתחתן: אתה הצאן והם הרועים...

מירשם האוכלוסין ותעודת הזהות הם "מכשיר השיוך" העיקרי. אתה שולף את תעודתך – ולפיה או לפי המירשם השמור בפנקסי משרד הפנים – יודע הפקיד לאיזה "מיגזר" אתה שייך, אל מי הוא יַפנה אותך ומה אי אפשר לתת לך, כי אתה "לא שייך". מחיקת הסעיף "לאום" מן התעודה – שנעשתה כדי לעקוף הוראה של בג״צ – לא שינתה דבר: גם אם בתעודת הזהות אין סימון העדה הדתית, הסימון מצוי במירשם האוכלוסין המוחזק במשרד הפנים, והוא המשמש את השלטונות להחליט על זכויות ואיסורים המוטלים על כל אזרח לפי העדה הדתית שלו, הקרויה באופן רשמי "לאום"...

אלפים ורבבות אזרחים ישראלים מבקשים להיות פשוט "ישראלים", בלי שיסוייגו כ"בני עדה". גם רבים מאלה הרואים עצמם שייכים לעדה כלשהי מעוניינים שהשתייכותם זו תהיה עניינם הפרטי בלבד, ולא שהשלטון יהיה מעורב בשיוך. גישה כזאת, שכולנו ישראלים בלבד כלפי החוק, תבטיח שוויון אמיתי ותעניק שירותים שווים לכל אזרח, בלא כל קשר ל"עדה". אנו כותבים לך מכתב זה בשם אלפי הישראלים האלה, שרבים מהם חתמו על ההצהרה "אני שייך/שייכת ללאום הישראלי" ובכך הדגישו שהרישום צריך להיות אחיד לכל האזרחים, והשתייכותו של אדם לקבוצת אוכלוסין או "מיגזר" כלשהו אסור שתהיה רשומה במיסמך ממשלתי, ואסור שתמנע ממנו את השתייכותו ללאום הישראלי.

כל הפניות לאפשר רישום "הלאום: ישראלי" הושבו ריקם. פעמיים הגישו קבוצות מבין המצהירים עתירות לבתי המשפט בבקשה להורות למישרד הפנים לרשום אותם כבני הלאום הישראלי, או לחילופין לאסור על רישום הלאום במירשם האוכלוסין ובכל מיסמך רשמי. העתירות התגלגלו לבתי המשפט ונדחו, גם הערעור לבית המשפט העליון נדחה. אבל הלאום הישראלי קיים ומוכר בכל העולם. הוא כולל את כל אזרחי ישראל, בלא כל הבדל גזע, דת או עדה, בדיוק כמו רוב הלאומים במדינות העולם, שבין אזרחיהן יש השייכים לדתות שונות ולמוצא אתני שונה. חתימות של אלפי ישראלים על ההצהרה מוכיחות את קיומו של הלאום הישראלי, וסופו שיוכר לא רק מחוץ לישראל על פי הדרכונים של הישראלים, אלא גם על ידי המימסד הישראלי עצמו. חתמו גם אתם על ההצהרה. בחתימתכם אתם מקדמים את תהליך השחרור מהתערבות המדינה בחיי הפרט. בחתימתכם אתם פועלים נגד הכפיה הדתית, ואף מעודדים את ההתקרבות בין חלקי האוכלוסיה בישראל ומחזקים את השלום הפנימי והחיצוני כאחד.

אין למחתימים כל קשר ארגוני אחר ביניהם. זוהי פעולה אזרחית לחלוטין ואינה כרוכה בשום מפלגה או תנועה פוליטית. המצהירים והעותרים באים מכל חלקי האוכלוסיה – יהודים, ערבים, דרוזים, "רוסים", "גרוזינים", או "לא רשומים", "בבירור" ועוד, ובהם אישים ידועי שם מכל קצוות הקשת הפוליטית.