קניות בחנויות מוחרמות– נגד החרם הגזעני

בימים אלו של הקצנה חברתית, גילויי שנאה, גזענות ואלימות חשוב שנזכור שכולנו חפצים לחיות במדינה דמוקרטית כאזרחים שווים וחופשיים.

ישראל היא מדינה של כולנו והחברה בה צריכה להכיל את כלל הישראלים בלי הבדל גזע, דת ומין כפי שמתחייב על פי מגילת העצמאות.

אנו פונים לכל האזרחים להשתתף בצוותא ביום "אחווה ישראלית" נגד הקריאות להחרים עסקים של אזרחים ישראלים ערבים.
ביום שיוחלט עליו, ניסע לערוך קניות בבתי עסק וחנויות ביישובים שעסקיהם נפגעו מהחרם. יהיה זה איתות ברור למחרימים ש"אינם רוצים להתערב בגויים" שלגזענות ולאפרטהייד לא תהיה תקומה במדינה והמגמות הבדליות לא יצליחו לשבור את הדמוקרטיה והשוויון בישראל.

בברכה

עוזי אורנן
יו״ר עמותת
"אני ישראלי"
יוסי ברנע
מזכיר העמותה
"אני ישראלי"
יוסי ברנע
ישראל כמדינת לאום דמוקרטית א־נומאלית

ישראל היא מדינת לאום א־נומאלית ולמעשה כפועל יוצא מכך גם משטרה הדמוקרטי. כדי להבין זאת יש לעמוד על התרבות הפוליטית שעיצבה את ישראל מאז הקמתה ועל השינויים שעיצובו אותה משך השנים. יש לבחון זאת במבט של סוציולוגיה פוליטית או מדע המדינה המשולב במבט משפטי ופסיכולוגי–פוליטי.

על תקופת הישוב נכתבו לא מעט ספרים ומאמרים. לכל מי שלמד מדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנות השמונים (כמוני) זכור הוויכוח בין דן (דנדוש) הורוביץ מהאוניברסיטה העברית ליונתן שפירא מאוניברסיטת ת״א האם את המבנה של הישוב המאורגן ניתן להסבר ע״י המודל הפונקציונאלי. מודל זה מבחינת שינויים משמעותיים בחברה, הינו מודל שמרני מעצם הסברת הקיים, באשר היו שינויים משמעותיים הן ברמת החברה והן בפוליטיקה המפלגתית שבתקופת שלטון מפא״י הייתה מפלגת ציר, שלמעשה לא תיתכן הייתה אלטרנטיבה לה. רק בשנת 1977 הפכה המערכת לדו קוטבית והימין עלה לשלטון מתוך שינוי פוזיציה של המפד״ל ביחס ל"ברית ההיסטורית" עם מפא״י.

התפרצויות חברתיות היו בתקופות של שקט חיצוני. כך בפרשת ואדי סליב (1959) שלא תורגמה אלקטורלית, כך בפעילות "הפנתרים השחורים" (1971-2) שפעילותם הביאה לייצוג בכנסת וגם לשינוי חקיקתי שהוביל לשינוים משמעותיים כפרויקט שיכון השכונות ושינויים במוסד לביטוח לאומי. גל נוסף היה במחאת תנועת האוהלים (1980). לא אתייחס להפגנות סביב מלחמות ובעיקר מלחמת לבנון הראשונה ואקפוץ ישירות למחאת האוהלים של 2011, שהייתה בדומה למחאה בארה״ב, מחאת ה99% נגד ה1%, כלומר כנגד קשרי הון שלטון עיתון.

למחאה זו קדמה מחאה חשובה בעת האינתיפאדה השנייה, מחאת ערביי ישראל בספטמבר אוקטובר 2000, שהביאה להתנגשויות, פגיעות ברכוש ומעל לכל להריגת שלושה עשר מפגינים אזרחים, וזאת מבלי שאף אחד מהשוטרים ייתן הדין על כך (נהרג גם נהג ישראלי–יהודי באזור ג׳סר אזרקה).

השורה התחתונה של סקירת האירועים הזו מבחינת השסעים מצביעה על התובנות הבאות: השסע העדתי אשכנזי–מזרחי שפרץ רק בשנות החמישים הוא השסע שעמד במרכז השיח והשסע שטופל במידה הרבה ביותר לעומת זה היהודי–ערבי. זה האחרון הינו שסע בעייתי מעצם הגדרות היסוד של המדינה כפי שציינתי כבר בכותרת המאמר. אם לחזור למודל הפונקציונאלי (בו גם אחזו ש.נ. אייזנשדטדט ומשה ליסק), הרי מודל זה אינו יכול להסביר את השינויים הפוליטיים כתוצאה מהשינויים בחברה. לצורך זה מן הראוי לעמוד על פריזמת התרבות הפוליטית של ישראל כפי שיוסבר בהמשך.

פריזמת התרבות הפוליטית של אזרחי ישראל הישראלים יהודים חופנת מחד תפיסה קורבנית בשל רדיפות אין סופיות לאורך ההיסטוריה כשהמוקד הינה כמובן השואה (מכאן "לעולם לא") כשהתמונה היא של היותנו קולקטיב נרדף ולכן גם מאז כינון המדינה הרי בהתקפינו את האויב ובפעילותינו נגדו אנו מגנים על עצמינו, מה שהביא את אניטא שפירא לתת לספרה בנושא תפיסת הביטחון את השם "חרב היונה".

במלחמות ובטרם מלחמות יש מצבי רוח קיצונים, מצבים דו קוטביים, מחד ניתן לשמוע על "חורבן בית המקדש", מצד אחר "אנו מעצמה אזורית". ההתבטאויות יש בהן לבטא את אי איזונה של "הנפש הלאומית". לכך יש להוסיף כי אין זו, הישראליות הקיימת, לא רק שאינה מאוזנת אלא שאינה בטוחה בעצמה. מכאן שבדברי א.ב.יהושע (המתאימים לימין הקיצוני הגזעני של אירופה) כי רק הישראלי יכול להיות יהודי טוטאלי מחד, ושמאס לביטוי לאומיותו (הישראלית) צריך לנדוד כמה מאות מטרים מזרחה כדי להיות פלסטינאי ולא להעמיס עלינו את כפל זהותו– משקפים את הלאומיות האתנית המובהקת הקיימת, המשולבת בדת. כי מבחינת א.ב יהושע רק יהודי יכול להיות ישראלי. אפילו הימין הקיצוני בצרפת לא גורס שרק קתולי יכול להיות צרפתי!

אין שום זרם פוליטי בישראל לא בשמאל כמו גם לא בימין שמצדד בהיות ישראל בעלת לאום אזרחי. לא חד״ש ולא מר״צ אינן מצדדות בכך וזאת בניגוד גמור למקובל במערב, שלא לדבר על מפלגות השמאל.

היות והלאומיות היא אתנית– היא סגורה ומחוברת לדת, הרי בהכרח הלא יהודים הם במקרה הטוב "אחרים" ובמקרה הפחות טוב "גייס חמישי". גם חייל דרוזי שילך בלבוש אזרחי וידבר בערבית, עלול לסכן את עצמו בימים אלו.

כמו שיש תורה בכתב ותורה שבע״פ, מה שאומרים ומה עושים בפועל– יש מלל חוקים דמוקרטיה וחזון של נשיא בית המשפט לצד מבניות וחוקים של הדרת לא יהודים: אדמות קק״ל שהן אדמות הלאום היהודי, חוקי התאזרחות שונים וסטאטוס שונה ליהודים וללא יהודים, מוסדות ציונים אכס־טריטוריאליים, ממשל צבאי ופיקוח שב״כ ועוד.

ישראל לכן היא כאילו דמוקרטיה וכאלו מדינת לאום טריטוריאלית. למעשה היא חברת קהילות יהודיות מתוך ריבוי תרבויות, לעיתים היא גטו חמוש אבל בשום מקרה אין היא, לא הייתה ולא תהיה מדינה במובן העמוק והברור של הדמוקרטיה המודרנית כמו גם מדינת לאום.

יש להוסיף ולציין כי גם מערכת החינוך אינה מחנכת את התלמידים להיות אזרחים המגשימים עצמם וחברים כאזרחים פעילים ברפובליקה של כל אזרחיה. המונח רפובליקה אינו מופיע כלל בחוקי המדינה, בביטוייה הלאומיים.

אם החינוך אינו בכיוון הראוי, המציאות הינה אנומלית, והפסיכולוגיה הפוליטית הינה של קולקטיב מסוגר ומבודל הדורש טיפול קולקטיבי– מה נלין שאין ישראל בגדר מדינת לאום דמוקרטית למרות שאזרחיה סבורים שהיא כזו.

15.09.2014 | 18:01
יוסי ברנע
מדינת הלאום ואדמותיה
בעקבות הכתבה של נמרוד בוסו "הממשלה בוחנת ביטול הסכם הקרקעות עם קק״ל" "דה־מרקר" מיום 15.6.14

תחום הקרקעות הינו תחום מרכזי מבחינות שונות, שהרי הקרקע היא הבסיס לכל פעילויות המדינה. הכתבה המדוברת מאירה את האנומליה של ישראל כמדינת לאום טריטוריאלית, שנורמטיבית ראוי שתהיה דמוקרטיה ליברלית. במדינת לאום טריטוריאלית הלאום מורכב מאזרחי המדינה. הקרקע הינה של אנשים פרטיים ומוסדות מקומיים (באירופה הכנסייה) ויש לעיתים אפשרות לבעלי ממון לרכוש אדמות, כמו שזה מתקיים ביוון השקועה במשבר כלכלי. יש גם אדמת מדינה אבל לא רק אדמת מדינה. אבל בישראל הסיפור ההיסטורי הינו אחר לחלוטין. מיעוט המדינה היא אדמה פרטית כ־7% (בין היתר של כנסיות, שאחת מהן משכירה לכנסת את אדמתה) ורוב מוחלט של אדמות המדינה הן אדמת המנהל, כשחלק משמעותי הינו אדמות קק״ל.

קק״ל היא מוסד ציוני שהוקם עפ״י החלטת הקונגרס הציוני השני ומנוהלת בידי דירקטוריון של נבחרי ציבור שכולל בין היתר נציגי מפלגות שונות ביחס לייצוגן בכנסת. הקרן מגדירה את עצמה כגוף פרטי ולפיכך מאזניה הכספיים אינם חשופים לציבור ולתקשורת. נמרוד בוסו מציין שעל פי פרסומים מהעת האחרונה נראה שהונה הנזיל מסתכם כיום בארבעה מיליארדי ₪ ! מצב זה חופן שתי בעיות יסוד. האחת תפקודית, והשנייה בקרתית. מבחינה תפקודית נשאלת השאלה איזה זכות קיום יש לגוף שפעל לרכישת קרקעות (גאולת הארץ) לטובת העם היהודי, לפעול בשטחה הריבוני של מדינת הלאום? כמו שלא יתכן צבא נוסף לצה״ל, כיצד יתכן גוף "לאומי" המחזיק באדמות המדינה? הבעיה הבקרתית היא שאין ביקורת ופיקוח כספי על גוף זה הגם ולמעשה מדובר בגוף ציבורי מבחינת אופי פעילותו.

שורש הרע בהקשר הראשון נעוץ בכתב האמנה בין ממשלת ישראל לקק״ל מ־28.11.59 שנחתם בידי שר האוצר לוי אשכול בשם מדינת ישראל ובידי יעקב צור יו״ר מועצת המנהל של קק״ל. בסעיף הראשון של האמנה נכתב ש"למן היווסדה לפני יובל שנים פעלה הקרן הקיימת לישראל ברכישת מקרקעים הארץ ישראל והעברתם לבעלות העם, בהכשרת מקרקעים וייעורם, בהכרת מקרקעים להתיישבות ולשיכון ובהנהלת משק מקרקעיה. העיקרון היסודי של הקרן הקיימת לישראל הוא כי המקרקעין לא יימכרו אלא יישארו בבעלות העם וימסרו בחכירה בלבד". יש שתי בעיות בסעיף זה. ראשית, מדוע אינה מצודקת הפרטת הקרקע? שנית, בפועל הודות להקמת חברת בת בשם "הימנותא" אכן מוכרת קק״ל אדמות. ושלישית השכרת האדמות הינה ליהודים בלבד, דבר שמחד נוגד את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית ומאידך חותר תחת יסודות מדינת הלאום הטריטוריאלית.

15.09.2014 | 01:12
יוסי ברנע
ובכל זאת תשובה לדימטרי שומסקי, כמענה למאמרו: "אין להם תשובה לוינטר", הארץ מיום 24.8.14

דימטרי שומסקי צודק בדרך כלל בטענתו ש "לישראלים החילוניים, לרבות אנשי השמאל המובהק שבהם, אין למעשה, שפה לאומית חלופית לזו הדתית מקראית כדי להגדיר את הבסיס הלגיטימי של קיומם המדיני המודרני", זאת בבקרו את מבקרי מח״ט גבעתי אל״מ עופר וינטר, שביטא זיקה בין הממד התאולוגי לבין הממד הלאומי מדיני. זה מזכיר את הבדיחה שבעוד שלפי הדתיים הלאומיים, "עם ישראל לארץ ישראל, עפ״י תורת ישראל", הרי לפי החילונים "אין אלוהים והוא הבטיח לנו את הארץ".

כאלטרנטיבה רעיונית מציע שומסקי "הגדרתה החוקתית המחודשת של ישראל כמדינת הלאום האזרחי הישראלי". על פניה זוהי הצעה מרעננת ונורמטיבית כמקובל במערב, המתאפיין בלאום אזרחי המחויב למעשה לא רק מהלאומיות אלא גם מהדמוקרטיה המודרנית. אולם בהמשך דבריו הוא כותב– "הגדרה ארצית אזרחית, שתהיה יהודית דייה בכל המובנים המהותיים של ה"יהודיות", ולא רק משום ש"ישראלי" הוא מושג הטעון בזיכרונות יהודיים מובהקים, ומשום שהשפה העברית, הדומיננטית מטבע הדברים במרחב הציבורי הישראלי, הינה שפה שאין עוררין על יהודיותה. הגדרה ארצית אזרחית, שבניגוד לפלפולים תיאורטיים מיושנים על אופייה העוין כביכול לפרטיקולריות אתנית תרבותית, לא תבטל את הלאומיים האתניים–הדתיים שמרכיבים את גוף האזרחות הישראלית, ולא תפגע בקווי האופי התרבותיים הייחודים שלהם, אלא תכיל אותם מחדש במסגרת אזרחית מדינית פתוחה וגמישה". דברים אלו מעוררים בהכרח מספר תמיהות: א. כיצד ניתן לקיים הגדרה יהודית כך שתהיה כלל אזרחית ארצית? ב. ישראל אינו מושג הטעון בזיכרונות יהודיים כי הוא טרום המושג יהודי ושייך לתקופת המקרא. ג. העברית אינה שפה יהודית, לפחות לא מובהקת ככזו. כשפת דיבור אופפת כל היא שימשה רק בישוב העברי, גם אם למדו ודיברו אותה יהודים ברחבי העולם. היא גם השפה החיונית למיעוטים בארץ להשתלבותם ולניעותם החברתית כלכלית, ואינה הופכת אותם ליהודים. ד. אם שומסקי מצדד בלאום אזרחי ישראלי (שהרי הוא כותב על כך מפורשות), כיצד בסוף הקטע המצוטט הוא מדבר רק על "גוף האזרחות הישראלית"(המוכרת גם כיום), בטענו שה"לאומיים האתניים הדתיים" לא יבוטלו ולא יפגעו קווי האופי התרבותיים הייחודיים שלהם? כיצד ייווצר הלאום האזרחי הישראלי?

המערכת הפוליטית לא תקדם לאום אזרחי ישראלי. יתכן ואם הוא יתרקם בעתיד הוא לא בהכרח יעלה יפה. כלל לא בטוח ששומסקי תרם במאמר זה רעיונית להצלחתו.

מאמרו של דימטרי שומסקי – אין להם תשובה לוינטר
14.09.2014 | 00:13
יוסף בן משה
געגועים לששת הימים
02.08.2014

ביוני 1967 כבשה ישראל בשישה ימים את כל הגדה, כולל ירושלים המזרחית, את עזה, את סיני ואת רמת הגולן.

ערב המבצע הייתה בארץ אווירת ייאוש וחרדה, והדיבורים על שואה מתקרבת היו מנת חלקם של אישי ציבור וזאת כתוצאה של גירוש כוח החרום של האומות המאוחדות מסיני וחסימת מיצרי טיראן לשיט הישראלי, מעשים שלווו באיומים על השמדת ישראל. ביום 2 ביוני התקיימה ישיבה משותפת של הממשלה והמטכ״ל, ובה הודיעו אלופי צה״ל כי לצבא המצרי ייקח לפחות שנה וחצי עד שיהיה מוכן למלחמה, ושאיומיו הם איומי סרק. האלוף מתי פלד, ראש אגף האפסנאות (כשמו אז, היום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) אמר באותה ישיבה שמצריים סומכת על הססנות ממשלת ישראל והיא בטוחה שלא נעז להכות בה, "מגיע לנו לדעת מדוע סובלים אנו את החרפה הזו".

הסרת "טבעת החנק" ולא השגת שלום

נוכח האווירה הקשה ובלחץ המטכ״ל, החליטה הממשלה בישיבתה הרגילה מיום 4 ביוני "לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה״ל את מועד הפעולה".

עינינו רואות שהחלטת הממשלה לא קבעה מטרות מדיניות, כגון השגת שלום, אלא מטרה טקטית בלבד: הסרת טבעת החנק המתהדקת והולכת סביב צווארנו. וכך, בלי שהתכוונו לכך, ובתום שישה ימי לחימה, עמדו לרשות ישראל שטחים ותושבים שלא חלמנו עליהם.

לא כבושים ולא משוחררים: מוחזקים

בישיבה הראשונה של המטכ״ל לאחר תום הקרבות, ביום 10 ביוני, אמר מתי פלד: "לראשונה מאז קום המדינה יש לנו הזדמנות לפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד. לראשונה אנו פנים אל פנים ללא מדינה ערבית בינינו ויש בידינו לתת להם להקים מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל." לא המטכ״ל ולא הממשלה היו מוכנים לדון בהצעה של פלד, וכולם היו שבויים באווירה הציבורית, שעברה מפאניקה וחרדה לאופוריה ושכרון־חושים. ופרט לחברי ועד הנוער העברי ("הכנענים") איש לא עלה על דעתו להציע את סיפוח השטחים.

ממשלת ישראל לא ידעה להגיד האם השטחים שנוספו לשליטתה הם שטחים כבושים או משוחררים, ולבסוף החליטה שהשטחים הם במעמד "מוחזקים על־ידי צבא הגנה לישראל". זמן קצר לאחר מכן החלה ממשלת ישראל בהקמת היאחזויות נח״ל, שהפכו במהרה להתנחלויות, ובעידוד אזרחים להתיישב בשטחים. כך נוצר האבסורד של הקמת ישובים אזרחיים בשטח המוחזק על־ידי הצבא. ישראל, שטוענת שלוחמי הארגונים הפלשתינאים מסתתרים בין האוכלוסייה האזרחית, הביאה לשטחים (וממשיכה להביא גם היום) אזרחים שמסתתרים מאחורי הצבא.

בוודאי ש"הסרת טבעת החנק", שהיוותה מטרת מבצע ששת הימים, לא מנעה מהצבא המצרי לחצות את התעלה כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים. ולמרות הניצחון הצבאי נכפתה על ישראל חתימת הסכם שלום בתנאים שהכתיבו המצרים: החזרת כל שטחי סיני.

היום: "מבצע" מתגלגל

היום אנו עדים ל"מבצע" מתגלגל שהתחיל כ"שובו בנים" והיה ל"צוק איתן". ראשיתו בגדה והמשכו ובאמצעים יותר קטלניים נגד עזה. חלפו לו כמעט חודש וצה״ל לא מצליח לכבוש רצועה ששטחה 365 קמ״ר, לעומת כיבושם של יותר מ־60,000 קמ״ר בששת הימים. התוצאה עד כה נראית כמסע הענישה ונקם נגד תושבי עזה הנקראת בלשון מכובסת "הרתעה". "מבצע" שאין בו מטרה מדינית כגון לפתור אחת לתמיד בעיה מדינית שנוצרה ב־1948 עם גירוש ערביי מישור החוף ובמיוחד יפו לעזה, נועד מראש לכישלון.

מדינה עושה "מלחמה" שמטרתה מדינית, שבט או קהילה עושים "מבצע" או "פעולת תגמול" או "תג מחיר" שאינם פותרים בעיות מהשורש, ובמקרה הטוב מונעים מהאויב להשיג מטרה מדינית. יש כאלה שטוענים שמטרת המבצע הנוכחי הוא למנוע את ההישג המדיני של "ממשלת אחדות" בין פתח וחמאס אך גם אם זה נכון, לא נראה לי שמטרה זו תושג.

"הנה המטוסים שלנו"

לאחר ששת הימים איש לא האשים את ישראל בפשעי־מלחמה, ולא בפשעים נגד האנושות. בעולם הייתה התפעלות מהמבצע הצבאי המזהיר, והדעה הרווחת הייתה שסוף־סוף ישראל נראית כמדינה, עם מסה קריטית של שטח ושל מספר תושבים, המאפשרים את קיומה של ישות ריבונית ועצמאית במזרח התיכון. גם רובם של תושבי השטחים שנכבשו זה עתה חשבו כך. אהרן אמיר, שידע ערבית, סיפר על שיחה ששמע בין שני נערים בשער שכם, שבחלוף מטוסי חיל־האוויר אמר אחד מהם לחברו: "הנה המטוסים שלנו". ברגע זה של התרוממות־רוח, לא הייתה מסוגלת ישראל המנצחת להציע לתושבים הפלשתינאים להיות ישראלים, כפי שהיום היא לא מסוגלת להציע זאת לתושבי עזה. השתלבותם של הפלשתינאים בישראל הייתה שוללת את דימויה כחברה קולוניאלית אקסקלוסיבית של מתיישבים בעיני עמי האזור ומאידך היותה מדינה חילונית ודמוקרטית חזקה בה משולבים ילידים ומתיישבים הייתה משפיעה על המדינות השכנות.

אין לנו לאן לסגת

אך כאמור השתלבות כזו לא הייתה, וכנראה שלא הייתה אמורה להיות. למרות שב־48' הכרזנו על מחויבותנו להקים מדינה במסגרת חוקה דמוקרטית, הדבר לא נעשה עד היום. ביטלנו את "האסיפה המכוננת" שהייתה אמורה להכתיב את החוקה, ובמקום חוקה יש לנו תורה. אותה תורה, המפרידה בין "עם ישראל" (מונח דתי ולא "עם ישראלי" שהוא מונח אזרחי) לבין "אומות העולם", ובין יהודים לבין גויים. התוצאה היא שלילת העיקרון של "עם ככל העמים", עם שמוגדר על־ידי טריטוריה, ולא על־ידי דת או שיוך אתנו–דתי. בנסיבות אלו, בוודאי שאין זה נתפש כצעד ריאלי להציע לתושבי עזה להיות ישראלים. תושבי עזה יכולים להסתפח למדינה הישראלית, אבל לא ל"מדינה היהודית".

עזה היא חלק בלתי נפרד מהיחידה הגיאוגרפית הנקראת פלשתינה–ארץ־ישראל בלשון מנדטורית. תושביה הם קומפטריוטים שלנו – חולקים איתנו את אותה מולדת – ואנו, בעלי כוח צבאי עצום וקטלני, לא יכולים להתנהג כלפיהם כפי שמתנהגת (לפעמים) מעצמה קולוניאלית במלחמותיה. לחייליה של מעצמה קולוניאלית תמיד יש לאן לסגת, לנו אין... אלא לאחת מהקהילות היהודיות בעולם הודות לדרכון זר, אך זאת לא דרכם של פטריוטים אמיתיים.

פורסם במחלקה ראשונה – News1 : געגועים לששת הימים

12.09.2014 | 17:54
יוסף בן משה
עזה תחילה !

21.07.2014

בראיון שנתן בני פלד לחיים טל בחודש נובמבר 2000, חודשיים לאחר פרוץ האינטיפדה השנייה, הוא אמר למראיין:

"הסכסוך היה יכול להסתיים אם ישראל באמת מדינה, והייתה מבינה שהיא צריכה את הגדה כשטח טריטוריאלי חיוני לשמירת הקיום הריבוני שלה וקיום הסכמי שלום עם השכנות שלה. צריכה לכבוש שוב את הגדה ולומר לתושבים חסל סדר, אם אתם רוצים להיות אזרחי ישראל:

1. תחתמו שאתם אזרחי ישראל – תקבלו את כל הזכויות והחובות של מדינת ישראל – והולכים לבחירות.
2. מי שלא רוצה, ורוצה רק להיות תושב, יקבל 'גרין קארד'. אבל הוא לא ישרת, לא ישורת, לא ייבּחר ולא יבחר.
3. מי שרוצה להלחם הוא אויב פנימי שלנו, נהרוג אותו. כפי שעשו הסורים לפת״ח ולמורדים בצפון סוריה, והירדנים עם המלך חוסיין עשו ל־פת״ח בירדן.

זה אחת שתיים אתה עושה אבל בתנאי שאתה מפסיק להיות קהילה יהודית גזענית. אתה גזען וזה מה שמפריע לך לעשות! תגיד, אתה בדקת באיזה קבוץ של השומר הצעיר, אחרי 50 שנות דיבורים, דיבורים, כמה חברים ערבים יש בקבוץ? כמה? המראיין: אפס? בני פלד: אפס, זה לא מרשים אותך?"

אמנם בראיון התייחס בני פלד לגדה אך אין ספק שהתכוון גם לעזה. יתירה מכך, לפי בני פלד הבעיה אינה הפלשתינאים אלא היהודים הגזענים, לרבות השמאל הציוני (בהתייחסו ל"השומר הצעיר"). חשוב מאוד להזכיר את דברי בני פלד כי הוא הראשון שאבחן שהגזענות בקהילה היהודית היא מובנית, בלי הבדל שמאל או ימין.

ומכאן לעניין "רצועת עזה". המונח "רצועה" שאנחנו משתמשים אינו מונח גיאוגראפי כגון רמת הגולן, הוא כינוי למקום שאנחנו יצרנו במו ידינו ב־1948, כאשר גירשנו אליו את תושבי יפו והכפרים של אזור השפלה. היה צריך להיות ברור שמובלעת כזאת, שתושביה הם פליטים החיים בעוני ובצפיפות מהגבוהות בעולם, תהפך עם הזמן לבית גידול של אנשים שלא ישלימו עם גורלם המר, ושמתוך ייאוש יהיו מוכנים לעשות את המעשים האכזריים ביותר. וזה לא איחר לבוא: ביום 29 באפריל 1956 נרצח רועי רוטברג, חבר נחל עוז. הרמטכ״ל, משה דיין, הספיד אותו:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם".

עזה – בית סוהר ענק

הפתרון–כביכול שמצאה ישראל, או הקהילה היהודית על־פי גישתו של בני פלד, היא סגירת כ־2 מיליון תושבי עזה מאחורי חומה. מדובר בבית סוהר ענק תחת כיפת השמיים, שאין לו תקדימים בהיסטוריה של המין האנושי. מה הפלא שהאסירים מסרבים להשלים עם מר גורלם ויורים רקטות מעל החומה ובונים מנהרות תחתיה?

אם הישות המתקראת "מדינת ישראל" רוצה באמת להיות מדינה ולהתנהג כמדינה, הרי הפתרון פשוט: לכבוש את כל עזה מחדש, להרוס את החומה ולהציע לתושביה להיות אזרחים חופשיים של המדינה. צעד כזה דורש תחילה את פירוקם של ארגוני הטרור, תוך מתן אפשרות לכל חבר בם להניח את נשקו ולהצטרף לתהליך של פיוס ובניית חברה חדשה.

בידינו הבחירה. מי שרוצה להמשיך ולחיות ב"וילה בג׳ונגל" שלא יתבכיין על הבעיות שעושים לו אלה שבג׳ונגל. ושלא יגיד: "שום מדינה לא הייתה משלימה עם ירי של רקטות אל שטחה", כי אנחנו לא מתנהגים כמדינה. דברי התוכחה של בני פלד נשמעים היום אף חזקים יותר מאשר נשמעו אז וכך גם אזהרתו כלפי מה שמצפה לנו מערביי־ישראל: "אם אנחנו נמשיך להפלות את התושבים הערבים בתוך גבולות של הגטו כמו שעשינו עד עכשיו, יהיה לנו צפון אירלנד. הם ימרדו, בצדק. הם כל היום מורדים. יהיה לך צפון אירלנד פה, כי אתה נבלה! (צועק). למה אתה מתייחס אליהם כאל מי שלא ראויים להיות שווי זכויות בקהילה שלך? אפילו במדינה הפלית אותם לרעה כל הזמן, אתה משתמש בהם, אתה נותן לחלק מהם להתגייס לצבא (הכוונה לדרוזים ולבדואים – י.ב.מ.), הם מתים בשבילך, הם נהרגים בשבילך, ואתה בשלך: אנחנו רוצים מדינה יהודית!– מה זה מדינה יהודית? שמוק (צועק) !!"

פורסם במחלקה ראשונה – News 1:
עזה תחילה
10.09.2014 | 21:16
עוזי אורנן
חתירת הקהילה היהודית להנהיג את המדינה

מח״ט גבעתי הולך בדרך שהתוו לו המפקדים האמיתיים שלו. יש כיוון חדש בקרב הקהילה הדתית-חרדית, והוא – חתירה של מנהיגים בקהילה זו להיות שותפים בעיצוב דמותה של המדינה כולה. הרב אליעזר מלמד, רב הר־ברכה בשכם, מבטא זאת בבהירות: "ליטול חלק משמעותי בקביעת סדר היום הלאומי, הפוליטי והציבורי, לרבות הנהגת המדינה". והוא מפרט: שינוי סדר היום הלאומי פירושו שהמדינה לעולם לא תטיל על החרדים הוראות או פקודות שאין הם רוצים למלא. ויש לו גם נימוק שיצלצל יפה באוזני הציבור החילוני החושש תמיד מ"קרע בעם": על ידי עמדה כזאת, "רוב גדול של עם ישראל – כולל החרדים והמתנחלים – יזדהה הרבה יותר עם הצבא, כי יהיה ברור שפקודותיו אינן סותרות את ההלכה וסמכותו אינה מנסה להתחרות בסמכותה."

במסגרת הנוהג הרגיל כבר מסתמנת כאן "פשרה". אבל התביעה החדשה, שחייהם של כל המתגייסים ישונו לפי התפיסות הדתיות–חרדיות, הופכת את המאבק לסיפור אחר, גורלי ומסוכן. כי מה מציע הציבור הדתי–חרדי לציבור הכללי בישראל בגדר "שינוי סדר היום הלאומי"? תפיסת המוצא והדת של אדם קודמת אצלם לכל עקרון של שיוויון. תפיסה זו מוֹנעת "שויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין". כל ההפליות של לא יהודים בישראל וכל הרדיפות וההתעללויות בשטחים שישראל מחזיקה נובעות מהתפיסה הדתית–חרדית שהדת והמוצא הם שצריכים לקבוע את חייהם של יושבי הארץ.

יתר על כן. השיוויון המבוקש בכל דמוקרטיה אינו קיים גם בתוך היחסים הפנימיים של הקהילה היהודית. אישה יהודיה אינה שווה לגבר יהודי וקיפוחה ב"הדרת נשים" הוא רק דוגמה אחת. התפיסה היסודית היא שאישה נשואה שייכת לבעלה. אם אבי הילד שנולד לאישה נשואה הוא יהודי שאינו בעלה, הבן הנולד יוכרז "ממזר". האישה יכולה להשתחרר משייכותה לבעלה רק על ידי כתב־ויתור של הבעל עליה כעל רכושו, מה שנקרא "גט". יהודיה גם אינה רשאית להעיד, ולא למלא תפקיד של דיין. לא זו בלבד. כללי הדמוקרטיה החלים על מדינה כמו ישראל אינם יכולים לחול על קבוצת הקהילות הנפרדות של העם היהודי, אשר היה קיים לפני שקמה הדמוקרטיה. קהילה אינה זקוקה לשיוויון, מה גם שחבריה של כל קהילה יהודית שייכים ללאום המדינה שבה הם יושבים. עקרון השיוויון מוכר להם, אבל הוא קיים או אפשרי רק במסגרת המדינה שהם שייכים אליה, ולא במסגרת הקהילה היהודית שבתוך המדינה.

האם נוכל לתת "חלק משמעותי בקביעת סדר היום הלאומי" לאלה המבשרים את ההפך משוויון? עוד מעט יספרו לנו שכל חיילי גבעתי שמחים להיות "יהודים אמתיים" ולשלמור את הדת היהודית. בחטיבה יהיה מקום רק לשומרי שבת ומניחי תפילין.....הקהילה הדתית–חרדית כבר הצליחה להשליט עלינו את ההפליות בין גבר לאישה, והמדינה אף ניסחה חוקים למנוע שיוויון בכל מה ששייך לדת היהודית. כעת באה עלינו סכנה חדשה: סכנת הסכם שייתן למנהיגי הדתיים–חרדים להשתתף בקביעת חיי המדינה. המאבק בין המימסד הדתי ובין החילוניים אסור שיסתיים היום ב"פשרה". זהו מאבק על ישראל כמדינה דמוקרטית, ונגד הפיכתה לקהילה יהודית המשליטה עלינו את העקרונות הקדם-דמוקרטיים הנושנים. רק ניצחון דמוקרטי מלא יבטיח את עתידנו כחברה שאין בה הפליות על יסוד דת, גזע ומין.

02.09.2014 | 16:36
יוסי ברנע
האנומליה הביקורתית של חיים גנז

ביקורת על ספור של חיים גנז – ציונות שוויונית, מסה על המעמד המוסרי של מדינת היהודים
הוצאת מולד,2013, 259 עמ'

המהדורה העברית של ספר זה יצאה באנגלית כבר בשנת 2008, מסביר המחבר בפתח ספרו. מטרת הספר היא: "לנתח באופן פילוסופי את צדקת הציונות העכשווית כפי שמממשת אותה מדינת ישראל. ניתוח זה כולל גם דיון בשאיפותיה הטריטוריאליות והדמוגרפיות של המדינה ובאופן שבו היא מפרשת את עצמה כמדינה יהודית. בלב ספר נבחנת הציונות העכשווית לאור הפער בין גרסה מסוימת, צודקת לדעתי, של האידיאולוגיה הציונית, ובין המצב הנוכחי, שהוא תוצר של מדיניותה העכשווית של ישראל וגם של העבר הציוני. שלושה מרכיבים במצב הנוכחי במדינת ישראל עומדים במחקר הספר: "בעיית הפליטים הפלסטינים בעקבות מלחמת העצמאות הישראלית ב־1948, הכיבוש הצבאי ההולך ונמשך בגדה המערבית וברצועת עזה מאז מלחמת ששת הימים...מדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי החי בגבולותיה מפני 1967"(עמ' 18– 19). פתיח זה חופן שאלות ותהיות: מה משמעותה של הציונות מאז הקמת מדינת ישראל? כיצד יכולה להתקיים מדינה המוגדרת כיהודית ואיזה מדיניות יכולה היא לקיים כלפי המיעוט הערבי שבה?

כבר בפתח ספרו נדרש גנז לסוגיה הלאומית בהקשר לביקורת על עקרונות הציונות העכשווית: "סוג אחד של ביקורת תוקף את העיקרון האתנו תרבותי שקובע כי לאנשים יש אינטרס יסודי לדבוק בתרבותם, לקיימה לאורך דורות ולקבל לשם כך הגנה פוליטית. הסוג השני מפנה את הביקורת כלפי העיקרון הציוני שמצדיק את שיבת היהודים לארץ ישראל"(עמ' 19). יש להקדים ולומר שמעצם שימוש גנז במושג "אתנו תרבותי" ולא "תרבותי" הוא יוצר אי בהירות. אתניות הוא מושג המתייחס למוצא של קבוצה מאופיינת עד כדי מוצא ביולוגי משותף. אתניות מתייחסת גם הפולקלור והמסורות של קבוצה המאובחנת מאחרות. האם ליהודים יש ממוצא משותף? האם המחקר הוכיח קיומם של גנים יהודים משותפים? אם מדובר בפרקטיקות התנהגויות, האם היו כאלו ליהודים באשר הם, למעט אלו הדתיות?!

בפרק הראשון מפתח המחבר את הסוגיה הלאומית ועומד על שני סוגי אידיאולוגיות לאומיות: לאומיות אתנו תרבותית ולאומיות אזרחית (שלמעשה במדינה הדמוקרטית המודרנית הן היבטים שונים של לאומיות). בראייתו את הלאומיות האתנו־תרבותית הוא גורס ש"לחברים בקבוצה בעלת היסטוריה ותרבות מובחנת יש אינטרסים יסודיים וחשובים מבחינה מוסרית לדבוק בתרבות הזו ולקיים אותה לאורך דורות"(עמ' 23). אולם כיצד ניתן לדבר על היהודים באנגליה, בעיראק, ובישראל כבעלי היסטוריה משותפת וכל שכן, תרבות משותפת?

גנז עצמו מסביר ש"הבונד וחסידי דובנוב דגלו באוטונומיה תרבותית ליהודים בארצות שבהן חיו, וכהערה ממשיך ומציין ש"הציונות משכה יהודים במזרח אירופה וגם מערבה ואילו הבונד והמפלגה הפולקיסטית פעלו רק במזרח אירופה"(הערה מס' 1 עמ' 199). אם כן, מה היה המשותף בין ציוני מאנגליה וליידישיסט מרוסיה?

מתוקף היות האומה שייסדה את המדינה קודמת לה וחשובה ממנה (עמ' 25) גורס גנז שהציונות הינה אידיאולוגיה לאומית אתנו תרבותית וטענה זו "איננה שוללת את העובדה שלפחות למראית עין היו בה הוגים מסוימים ושלבים היסטוריים מסוימים שצבעו אותה בצבעים של לאומיות אזרחית" (עמ' 25-26). ברשימת הוגיה הוא מצביע על תיאודור הרצל וליאו פינסקר. אולם אם ניקח למשל את הרצל, הגם ביטויה המובהק של התפייסה ליברלית אזרחית בהגותו, יש בכל זאת מקום להבחין בין חזונו ב"אלטנוילד" למימוש הציוני בתקופתו, ומעבר לכך, בין הגותו למימושה של הציונות הסינתטית והמעשית הלכה למעשה.

גנז ממשיך בחוסר ביקורתיות, לכאורה, בתזה הלאומיות האזרחית ביחס לישראל וכותב כלהלן: "לא רק המניעים והרעיונות של אבות הציונות הבולטים צובעים אותה בצבעי הלאומיות האזרחית, גם פרקטיקות מרכזיות שהונהגו לקידום מטרות הציונות מבטאים תפיסה זו. הבולטת מכולן היא פרקטיקת כור ההיתוך שבו העבירה מדינת ישראל, ובמידת מה ה"יישוב" היהודי שקדם לה, חברים רבים מקהילות יהודיות שונות שהגיעו לישראל. קהילות אלה היו שונות זו מזו בלשונותיהן, במסורותיהן, באורחות חייהן ובחלק ניכר מההיסטוריה שלהן. התנועה הציונית בארץ ישראל והמדינה עצמה לאחר הקמתה בנו מן הקהילות האלה אומה, ועל כן במובן חשוב קדמו הציונות ומדינת ישראל לאומה שיצרו בכור ההיתוך. קדימות כזו אופיינית ללאומיות האזרחית"(עמ' 27–28). זהו ניסוח מיתולוגיסטי מבית מדרשה של תנועת העבודה הבן גוריונית (נוסח ניר ובראלי). ראשית, הכיצד ניתן לדבר על לאומיות אזרחית הרלבנטית רק לאזרחיה היהודים של ישראל? הרי עד לשנת 1966 היו ערבי ישראל תחת ממשל צבאי! שנית, מהי מהותה של המדינה? האם זו הגדירה את עצמה כלאום טריטוריאלי של כלל אזרחיה? אם לא, הכיצד היא אומה של לאומיות אזרחית? אולם דומה שגנז מבצע תרגיל אינטלקטואלי באשר מיד מבהיר: "ומה בנוגע לכור ההיתוך שעיצב את דמות הישראלי בראשית ימי המדינה? כור ההיתוך אינו יכול לצבוע את הציונות בצבעי הלאומיות האזרחית. ראשית מפני שישראל נקטה בפרקטיקה הזו רק למי שנמנים עם הקבוצה האתנו דתית היהודית וסירבה תמיד להפעילה על מי שאינם נמנים עם קבוצה זו, "ומיד טוען טיעון הדורש הבהרה" שנית מפני שמניעיה של ישראל בהפעלת המדיניות הזו היו קידום האינטרסים של יהודים (אילו יהודים? מה בין ישראלים ליהודים?) לדבוק בקבוצתם ולקיימה לאורך דורות, ולא העדפת מימושם של ערכים כלל אנושיים על פני האינטרס של יהודים לדבוק בתרבות המקור הלאומית שלהם (ומהותה?)"(עמ' 29-30). ובהערה פתלתלה המתייחסת לקטע זה כותב גנז כלהלן: "אין להסיק מן הדברים כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג הזה בקרב מחברים עכשוויים (ראו לעיל הערה 2, בה הוא מסביר מדוע יש לכנות את הלאומיות האזרחית לאומיות מדינתית-יב.), היינו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים אזרחים. גם אם פיתוח לאומיות זו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים בישראל לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חלקים מרכזיים של חייהם במסגרתן הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של יהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה. הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו־תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות בין אזרחיה היהודים והערבים, אולם עניין זה אינו עומד במוקד הספר"(הערה מס' 18, עמ' 203- 204).

למרות שהוא כותב דברים אלו בהערת שוליים מדובר בדברים חשובים ובעייתיים. הגם כינונה של מדינת ישראל ובה אזרחים ישראלים כשהתרבות ההגמוניאלית היא העברית–ישראלית, כותב גנז כאילו בתקופה אחרת שבה טרם נוצרה תרבות זו ומעמד אזרחי זה הקיים. לא ברור מהי התרבות המקורית של היהודים, כי לא ברור במה יהודים אלו הינם יהודים ומדוע יהודיותם זו חופפת בהכרח את תרבותם. גם ולא ברור האם יכולים מי שאינם יהודים להשתלב בתרבות זו ואם לא, אז מדוע, ואיך זה עולה בקנה אחד עם היות ישראל מדינה דמוקרטית.

ראוי לשאול את גנז השולל הכרחיות של טעמים הומניסטים וליברליים ללאומיות האזרחית ואת העדרם המחויב מהלאומיות התרבותית (עמ' 34), שתי שאלות: א. כיצד ניתן להגיע לרב תרבותיות כבבריטניה, (אותה הוא מגדיר כרכה, הערה מס' 29 עמ' 305) שעברה משלב הלאומיות האזרחית, לשלב הלאומיות הרב תרבותית? ב. מהן הדוגמאות למדינות דמוקרטיות ליברליות בעלות לאומיות אתנית עליהן הוא יכול להצביע? (לא ברור איך הוא מיישב את דבריו עד כה עם דבריו כלהלן: "ענייני הוא בציונות הרואה באומה היהודית אומה שווה לכל אומה אחרת, אומה שערכה צריך להתחרות בערכים אחרים שראוי שינחו את חבריה, ערכים כמו שוויון וחירות", עמ' 41).

גנז מנסה לפרוס קשת רחבה של אפשרויות ביחס לזכות ההגדרה העצמית של קבוצות אתנו תרבותיות ובעשותו זאת מחליף בין תרבות לבין לאומיות. הוא מסביר את חשיבות זכות ההגדרה העצמית וממהר לסייג ולומר שאין בהכרח צורך במדינת לאום שהרי" ניסיונן של קבוצות רבות בעולם מראה כי מדינה אינה האמצעי היחיד לעשות זאת: האוכלוסיות דוברות הצרפתית והפלמית בבלגיה, האוכלוסיות דוברות הצרפתית, הגרמנית, האיטלקית והרומנש בקנטונים השונים של שווייץ, הפרנקופונים והאנגלופונים בפרובינציות השונות של קנדה....כולם מוכיחים שאפשר לשמר אינטרסים אתנו תרבותיים גם ללא מדינת לאום"(עמ' 85). אולם– האם שוויץ איננה מדינת לאום? שוויץ בהגדרתה הינה מדינת לאום שוויצרית המורכבת מדוברי מספר שפות. בלגיה היא מקרה שונה, באשר יש פער בין המישור התחוקתי של היותה מדינת לאום של שתי קהילות, לבין המישור הפוליטי מפלגתי שנע בין שמירת שלמותה לפיצולה הקהילתי–אוטונומי.
להצדקת תפיסתו התרבותית אתנית מבצע גנז מספר מהלכים אין הוא רואה בתרבות הלאומית את חזות הכול באשר איננה ענינה היחידי של בני האדם באשר– " ענייניים של אנשים שינהגו בהם בכבוד ובשוויון חשוב לא פחות מעניינם בתרבותם"(עמ' 86).

שנית הוא מבחין בזכות הגדרה עצמית תת מדינתית תוך הכרה בזכות הגדרה בין מדינתית. הוא גורס ש"הגדרה עצמית לאומית צריכה להתבטא בזכויות יתר המוענקות לקבוצות אתנו תרבותיות במדינות הריבוניות שקיימות בטריטוריות שלהן. הזכויות הן: א. זכויות שלטון עצמי בעניינים שונים. ב. זכיות ייצוג במוסדות המדינה ובמרחב הציבורי שלה. ג. זכויות לשימור תרבותי"(עמ' 87). מאחר שמדובר באוטונומיה פנימית הוא רואה בכך זכויות במדינה ולא זכות למדינה, "הבחנה זו היא שהופכת פירוש זה להגדרה עצמית לפירוש תת מדינתי. ברור כי יותר מקבוצה לאומית אחת יכולה ליהנות מזכויות אלה במדינה אחת. זאת ועוד, מדובר בזכויות המבוססות על אינטרסים של כל חברי הקבוצה הלאומית – לא רק אלה שהם אזרחי המדינה, אלא גם אלה הנמנים עם פזורותיה – מה שמעניק לתפיסה הנוכחית גם ממד בין מדינתי"(עמ' 87). כאן יש לשאול, מה מגדיר את זהותם הלאומית של היהודים כיום בכלל, ויהודי המערב (המשולבים במדינותיהן וזוכים למלוא הזכויות בפרט)? היש לראותם כמיעוט לאומי בארצם (הפזורה)? האם הם אזרחים פוטנציאלים של ישראל? דומה שהשיח הציוני הלאומי כיום אודות לאום פזורה יהודי הינו שיח פטרוני מכליל המתעלם ממציאות חייהם הפוליטית של היהודים. (כאן ניתן להזכיר בהערת אגב כי דרישת ישראל שהגירת יהודי בריה״מ תהיה אך ורק אליה ולא תהיה חופשית, מאששת שיח זה שהינו אנטי דמוקרטי במהותו).

במסגרת הדיון של גנז במושגים "מדינה יהודית" או "מדינת העם היהודי" הוא מגיע לאבסורדים פוליטיים כעולה מדבריו הבאים: "הפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר לראות את ישראל כמדינה שהיהודים זכאים להגדרה עצמית גם בלי שיש בה רוב יהודי בשל היותה המולדת שלהם. אולם שימוש בפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר להתנגד לכך שמי שצריכים לזכות בהגדרה עצמית בישראל הם רק היהודים, או שהגדרתם העצמית בה מצדיקה הגמוניה יהודית. לבסוף, שימוש בפירוש התת מדינתי והבין מדינתי מאפשר להצטרף לאלה המדגישים כי מימוש הגדרה העצמית האתנו־תרבותית יהודית בישראל הוא מימוש ההגדרה העצמית של העם היהודי כולו, ולא רק חלקו החי בישראל. אבל פירוש זה אינו מחייב, לפחות ברמה העקרונית, שהקשר המיוחד עם התפוצות יהיה בלעדי ליהודים. התפיסה התת מדינתית והבין מדינתית שאני מציע כאן לזכות להגדרה עצמית אינה מחייבת להבין את זכות ההגדרה העצמית היהודית בישראל כזכות למדינת לאום היגמוניאלית, כזכות לבלעדיות יהודית בסמלי המדינה, בימי המועד שלה, בפרשנות המשפטית שלה, בזכות להיות רוב. אולם היא מחייבת להבין את זכות הגדרה העצמית הזו כזכות המאגדת בתוכה כמה זכויות יתר. מדובר בזכויות יתר ליהודים, אך לא רק ליהודים"(עמ' 92, סיוג לזכויות פריבלגיות ראו עמ' 146, וגם "מוצדק מצד היהודים לשאוף להגמוניה במדינה בתחומי הביטחון והדמוגרפיה, לפחות באופן זמני, בגלל רדיפות היהודים והסכסוך עם הפלסטינים", עמ' 149). אולם תפיסה זו הינה בעיתית באשר היא רואה את המדינה כמסגרת פוליטית המשרתת לאומים של שתי קבוצות מולדת לאומיות. אין בעולם מדינה המוגדרת כדו לאומית של שני לאומי פזורה (למעשה אין כיום מדינה דו לאומית דמוקרטית למעט בלגיה שהיא כאמור תחוקית עדין מדינת לאום). הבניה של מדינה כזו מראש מחזקת את אפשרות הריסתה ע״י הכוח הצנטרפוגלי של הלאומיות הפונה החוצה מהמדינה. זהו התסריט הקיצוני מכלל האפשרויות. אבל דומה שהפגם הינה בעצם גישת המחבר, שהיא למעשה אנכרוניסטית ביחסו לתרבות. בישראל נוצרה תרבות עברית ישראלית בה שותפים כיום גם מי שאינם יהודים ויכולים להיות שותפים כלל האזרחים אם תהיה המדינה בעלת משטר דמוקרטי ליברלי התופס את כלל האזרחים כלאום הישראלי. אין זה אומר שיש לכפות לאומיות אזרחית על כלל האוכלוסייה אבל מדיניות הפנים צריכה לקדמה מתוך שידוד מערכות כולל. במקום אוטונומיה בחנוך (אותה מסיג גנז ביחס ל"מגבלות הנוגעות לתחומי ליבה של השכלה כללית ואזרחות דמוקרטית", עמ' 187, סיוג שאינו ברור די הצורך) יש מקום לתפיסה רפובליקאית–ליברלית של ליבת תכני חינוך זהה לכלל האוכלוסייה בתחומים כמו: היסטוריה, אזרחות, וספרות בנוסף למדעים, תוך רגישות ללימודי הדת.

גנז מרבה להתפתל בספר וכך גם בנושא עמדתו ביחס ללאומיות האזרחית בישראל: "אין להסיק מן הדברים האלה כי אני מתנגד לכינון לאומיות אזרחית בישראל במובן שיש למושג זה בקרב מחברים עכשווים (ראו לעיל הערה מס' 2, בה הוא כינה אותה "לאומיות מדינתית"). הינו "לאומיות" המתמקדת בעקרונות פוליטיים ואזרחיים. גם אם פיתוח לאומיות כזו בישראל הוא רצוי, אין פירוש הדבר שהאינטרסים של יהודים וערבים לדבוק בתרבויותיהם המקוריות ולחיות חיים מרכזיים של חייהם במסגרתן הם עניין שצריך להתעלם ממנו. הציונות הייתה בעיקרה מענה לאינטרסים של היהודים לשמור על תרבותם ולחיות במסגרתה (אך נוצרה בארץ תרבות חדשה! י.ב.). הספר הזה מתמקד בציונות ובמה שרשאית ישראל לעשות כדי להגשימה כלאומיות אתנו־תרבותית. יש הרבה מה לומר על מה שצריכה ישראל לעשות כדי לייצר סולידריות ולכידות בין אזרחיה היהודים והערבים, אולם עניין זה אינו עומד במוקד הספר"(עמ' 203- 204).

28.08.2014 | 17:42
יוסי ברנע
יאיר הליברל

יאיר לפיד גדל על ברכי הגותו "הליברלית" של טומי לפיד. גבולות ליברליזם זה היוותה הציונות היהודית שעיצבה את "היהודי החילוני", שרצה להגדיר בעצמו את מרכיבי דתו. במדינה ליברלית זהו כמובן אבסורד שהמדינה תתערב בדת ותגדיר אותה, כמו גם שערכי הדמוקרטיה הליברלית וזכויות האזרח והאדם קבעו ע"י המיסוד הדתי.

במדינה ליברלית לאזרחיה (ולתושביה) קיימת הזכות להינשא למי שהם חפצים (במגבלות גיל מינימום). הנישואין נערכים במסגרת השלטון המקומי. גם בני זוג ממוצא דתי שונה יכולים להינשא. בישראל לא יכולים להינשא בני דתות שונות באשר לא מוכרים נישואים אזרחיים אלא רק דתיים.

ביהדות האישה קובעת את דת צאצאיה בעוד שבאסלאם האב. בנישואי יהודייה עם מוסלמי האישה היא שתתאסלם. אם אזרח רוצה להמיר את דתו זוהי כמובן זכותו. במדינה של חופש הדת ומי דת ניתן להתאסלם, להתגייר, להתנצר ולהיות אתאיסט. אם אדם ממיר את דתו מתוך אמונה כמובן שזו זכותו המלאה. המרת דת אינה אמורה להשפיע על הלאום שלו. בישראל לא ניתן להיות יהודי מבחינה "לאומית" ולהיות גם כומר נוצרי, כמו במקרה של האח דניאל.

במדינה מערבית מתוקנת אדם יכול להיות: צרפתי, ספרדי, אמריקאי ולהיות גם: יהודי, מוסלמי, ובודהיסט בהתאמה. שינוי הדת אינו משנה את הלאום האזרחי.

התרבות הפוליטית בישראל המתיימרת להיות ליברלית אינה כזו. ניקח לדוגמא את התבטאות שר האוצר, מנהיג "יש עתיד" שאמר ( עפ"י "הארץ" מיום 19.8.14):"אם בני היה בא מחר ואומר "אבא אני רוצה שתכיר לא את רינה אלא את רונה, שהיא פרבוסלבית או קתולית ואני מתחתן אתה והילדים לא יהיו יהודים, , האם זה מפריע לי? זה היה מאוד מפריע לי"...אני חושב שהעם היהודי הוא קטן, יש לנו מורשת וצריך לשמור עליה, וזה מפריע לי".

למי שנחשב כמנהיג מפלגה ליברלית, מפריע שצאצאי בנו לא יהיו שייכים לעם היהודי הקטן. הוא חושב במונחים של שמד והתבוללות ולא במונח כמו "לאום אזרחי" שלאזרחיו יש דתות ומוצא אתני שונה. בלאום זה יכולים להיות נישואים גם חילונים ממוצא דתי שונה.

כשמגרדים את ציפוי הישראליות של לפיד, מתגלה לה האתניות האורגנית של מזרח אירופה של בין מלחמות העולם שעיצבה את תפיסת עולמו של טומי לפיד כמו גם את מעצבי התרבות הפוליטית בישראל.

לא פלא לכן שלפיד הינו "אח" של בנט, באשר הם דוגלים בתפיסה אתנית הנסבה סביב משפחה או השבט והקהילה ,ולכן הם יכולים להיות אחים.

22.08.2014 | 10:38

במדינת ישראל שורר משטר של אפליות. אזרחים מקבלים זכויות ונמנעות מהם זכויות על פי היותם יהודים או לא־יהודים, על פי מקומם בתוך העדה הדתית ועל פי מסיבות לידתם הקובעות השתייכות לעדה זו או זו. אכן משרד הפנים שוקד לשייך כל אזרח לאחת מן העדות הדתיות. חוקים נפרדים הרי כבר נחקקו לגבי המעמד האישי, וכל אזרח – אפילו אם אינו מסכים שהממשלה תחליט שהוא "שייך" לאיזו עדה דתית – חייב לפנות אל מוסדות העדה "שלו" כדי להתחתן או להתגרש. לא זו בלבד. אם אתה משויך לעדה היהודית, למשל, הרי הרבנים (החיים על חשבוננו) יאמרו לך מה לאכול, ישביתו את התחבורה שלך בשבתות ויאסרו עליך או "ירשו" לך להתחתן: אתה הצאן והם הרועים...

מירשם האוכלוסין ותעודת הזהות הם "מכשיר השיוך" העיקרי. אתה שולף את תעודתך – ולפיה או לפי המירשם השמור בפנקסי משרד הפנים – יודע הפקיד לאיזה "מיגזר" אתה שייך, אל מי הוא יַפנה אותך ומה אי אפשר לתת לך, כי אתה "לא שייך". מחיקת הסעיף "לאום" מן התעודה – שנעשתה כדי לעקוף הוראה של בג״צ – לא שינתה דבר: גם אם בתעודת הזהות אין סימון העדה הדתית, הסימון מצוי במירשם האוכלוסין המוחזק במשרד הפנים, והוא המשמש את השלטונות להחליט על זכויות ואיסורים המוטלים על כל אזרח לפי העדה הדתית שלו, הקרויה באופן רשמי "לאום"...

אלפים ורבבות אזרחים ישראלים מבקשים להיות פשוט "ישראלים", בלי שיסוייגו כ"בני עדה". גם רבים מאלה הרואים עצמם שייכים לעדה כלשהי מעוניינים שהשתייכותם זו תהיה עניינם הפרטי בלבד, ולא שהשלטון יהיה מעורב בשיוך. גישה כזאת, שכולנו ישראלים בלבד כלפי החוק, תבטיח שוויון אמיתי ותעניק שירותים שווים לכל אזרח, בלא כל קשר ל"עדה". אנו כותבים לך מכתב זה בשם אלפי הישראלים האלה, שרבים מהם חתמו על ההצהרה "אני שייך/שייכת ללאום הישראלי" ובכך הדגישו שהרישום צריך להיות אחיד לכל האזרחים, והשתייכותו של אדם לקבוצת אוכלוסין או "מיגזר" כלשהו אסור שתהיה רשומה במיסמך ממשלתי, ואסור שתמנע ממנו את השתייכותו ללאום הישראלי.

כל הפניות לאפשר רישום "הלאום: ישראלי" הושבו ריקם. פעמיים הגישו קבוצות מבין המצהירים עתירות לבתי המשפט בבקשה להורות למישרד הפנים לרשום אותם כבני הלאום הישראלי, או לחילופין לאסור על רישום הלאום במירשם האוכלוסין ובכל מיסמך רשמי. העתירות התגלגלו לבתי המשפט ונדחו, גם הערעור לבית המשפט העליון נדחה. אבל הלאום הישראלי קיים ומוכר בכל העולם. הוא כולל את כל אזרחי ישראל, בלא כל הבדל גזע, דת או עדה, בדיוק כמו רוב הלאומים במדינות העולם, שבין אזרחיהן יש השייכים לדתות שונות ולמוצא אתני שונה. חתימות של אלפי ישראלים על ההצהרה מוכיחות את קיומו של הלאום הישראלי, וסופו שיוכר לא רק מחוץ לישראל על פי הדרכונים של הישראלים, אלא גם על ידי המימסד הישראלי עצמו. חתמו גם אתם על ההצהרה. בחתימתכם אתם מקדמים את תהליך השחרור מהתערבות המדינה בחיי הפרט. בחתימתכם אתם פועלים נגד הכפיה הדתית, ואף מעודדים את ההתקרבות בין חלקי האוכלוסיה בישראל ומחזקים את השלום הפנימי והחיצוני כאחד.

אין למחתימים כל קשר ארגוני אחר ביניהם. זוהי פעולה אזרחית לחלוטין ואינה כרוכה בשום מפלגה או תנועה פוליטית. המצהירים והעותרים באים מכל חלקי האוכלוסיה – יהודים, ערבים, דרוזים, "רוסים", "גרוזינים", או "לא רשומים", "בבירור" ועוד, ובהם אישים ידועי שם מכל קצוות הקשת הפוליטית.